נינג’ות, קווים לדמותן: פוסט מיוחד ליום הנינג’ות הבינלאומי

אפתח בוידוי.

כשהייתי ילד, התחפושת הראשונה שביקשתי בפורים, אחרי שסיימו לכפות עלי תחפושות שלא הייתי במצב תודעתי להחליט לגביהן, הייתה נינג’ה.

רציתי להיות נינג’ה. וקנו לי תחפושת נינג’ה. והיא הייתה מאיזה בד ניילון כזה והיה לי חם ומעיק ואני עדיין זוכר את הרטיבות סביב השפתיים כששמתי את כיסוי הפה כשעמדתי באמצע הגינה של רחוב מאיר בעל הנס ברמת גן עם חרב הפלסטיק וחיפשתי במי להלחם את פרקטיקות הנינג’ה שהמצאתי שש שניות לפני כן.

זה היה לא נעים. אני חושב שאיפשהו מאז, אני לא אוהב את פורים.

כשבאתי לכתוב על נינג’ות, עצרתי רגע וניסיתי לחשוב מהי ההגדרה של נינג’ה וקלטתי שאין לי מושג. אז הלכתי למקור הסמכות הבלתי מעורער –urbandicationary.com שכתבו, בקצרה, שנינג’ה משתמש באלמנטים הקיימים סביבו כדי לתקוף באמצעותם ושהוא סופר מהיר ומגיע למאדים בעשר דקות. 

בכל מקרה.

אני לא כזה מאמין בהתקפות כי אין ממש מה (כי הרי מי שתוקף הוא מי שנמצא במלחמה, או מרגיש שנמצא במלחמה ומן הסתם המציאות היא אינה שחור ולבן ואפשר לבחור באי מלחמה ואז אתה לא תוקף וכו’ וכו’), אבל אהבתי את ההגדרה הזו. להשתמש במה שמסביבך כדי להגיע למטרה מסוימת.

יום הנינג’ה הבינלאומי הוא יום שאני לא יודע מי הגה אותו ומה המשמעות שלו אבל זו הזדמנות פז לעצור רגע ולהסתכל. אני אוהב לעצור רגע ולהסתכל, כמה שאני יכול. במרחב הזה נוצרת צמיחה, אחרי הכל.

אני חושב שהרצון לעצמאות אישית ולעשות את הדברים בדרך שלי ולהשתמש במה שיש כדי לנוע כל הזמן קדימה, היה הדלק שמאחורי הרצון שלי להיות נינג’ה. ועם הנינג’ה הזה המשכתי כל החיים. האנרגיה שבערה בי תמיד הייתה של לא לעצור, אלא אם רוצים, ולהתקדם סופר מהר, אלא אם זה הזמן להיות איטי, ולהצליח ככל האפשר, עד שנכשלים וגם זה בסדר, ולקפוץ למאדים אבל תכלס גם לרדת מהמיטה יכול להיות הישג מפואר.

ומבחינתי זה להיות נינג’ה. מיינד-סט של אחד שרוצה לקחת את הקפיצה הגדולה קדימה, ובאותו זמן זוכר שזה בעצם משחק אחד גדול. כי אם אתה קופץ גבוה והישגי וממלא את הבארבי 4 לילות ברצף סולד אאוט, האם אתה באמת נינג’ה, האם אתה יותר נינג’ה מאשר אם היית ממלא את לבונטין?

ואם הנינג’ה שלך היא לא בצד השיווקי, אלא בצד המוזיקלי? ואולי בצד ההפקתי? איפה את\ה הכי נינג’ה?

ואם מדובר במשחק גדול, ואנחנו אכן רק אורחים לרגע, פסיק של ההיסטוריה, חצי סיכה על מפת התודעה הקולקטיבית, איפה אנחנו מרכזים את האנרגיה שלנו?

יופי, טוב ששאלתי.
אני מרגיש שהמקום שלנו כנינג’ות הוא להשתפר כל יום כמה שאפשר במה שאנחנו עושים, ספרינטים קטנים כאלה. ובמקביל, לפתוח ערוץ נוסף, שאנחנו פחות טובים בו, ולהתחיל להכשיר בו את הקרקע להיות נינג’ה גם שם.
כמו כזה שאם אתם פסנתרנים אש אבל ‘תמיד רציתם לתופף’, אתם לא בהכרח תיקחו שיעור ביום, אבל כזה שיעור בשבועיים ולתופף כל יום רבע שעה, יתחיל להכשיר לאט לאט את השטח למחול החרבות שלכם.

ואז אתם נינג’ה של עצמכם. כי למי אכפת למלא את הבארבי. בואו נדבר על איך אנחנו לוקחים את הכישורים שלנו, רסיסי יכולות מצד אחד ויכולות אימתניות מצד שני, וצועדים עם הזמן על ציר הנינג’יות.

זה באמת להיות נינג’ה מבחינתי. ככה אני משתדל לחיות את החיים שלי, כל הזמן לנוע. ולזכור באותו זמן שלא אני באמת חשוב ולא הבארבי באמת חשוב. אורחים לרגע שכמותנו שהתאהבו בזמן הווה ובעצמם.

תהיו נינג’ות, כל יום קצת ולעולם אל תקנו לילדים שלכם תחפושת כזו. זה חרא מחניק וחם.